<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף ה:</h2>
והא דאמר רבא בפרק המוציא יין [פ'.] הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך על פס ידו או על ציפורנו חייב כתיבתן היינו הנחתן. [ומקשין] ואמאי הא לא נחתן [והא מבעיא ליה בפ"ק דשבת אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים] וקיימי בתיקו. ונראה לי התם הכי קא מבעיא ליה בתר עקירת כלי אזלי ולאו עקירה הוא דהא לא נח או בתר עקירת אגוז אזלי והויא עקירה דהא נח, אבל הכא כי מנח הדיו על פס ידו או על צפורנו הויא הנחה גמורה דחייב דידו של אדם חשובה כד' על ד' בין לענין עקירה בין להנחה בין מהלך בין עומד והדיו מונח הוא ואיהו דקא מסגי תותיה כדאמרינן (בגיטין) [בב"מ ט':] זרק לה גט לתוך קלתה ואמרי' קלתה מינח ניחא ואיהי דקא מסגיא תותיה. (ואיכא תימא) [ואבע"א] בתר דבעיא [בפרק קמא] הדר פשטה רבא (בפרק קמא) הכא דכי היכא דהכא אזלינן בתר הנחת הדיו ה"נ ניזול בתר עקירת האגוז וחייב.
הא דאמרינן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב ובן עזאי פוטר ואמרינן בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי. [ומקשין] א"כ לבן עזאי המעביר חפץ ברה"ר מתחילת ד' לסוף ד' לא יהא חייב דהא כעומד דמי בתוך ד'. ונראה לי ברשות אחת לא אמר בן עזאי מהלך כעומד דמי אלא במוציא מרשות לרשות, וה"פ בשלמא בן עזאי קסבר מהלך בסטיו שהוא כרמלית כעומד בכרמלית דמי והרי הוציא (ברשות) [מרשות] היחיד למקום פטור וממקום פטור לרשות הרבים ופטור, כדתניא לקמן אדם עומד על האיסקופא (שהרי) [שהוא] מקום פטור ונוטל מבעל הבית ונותן לו (מפני) [מעני] שעמד ברשות הרבים ונותן לו ובלבד שלא יטול מבעה"ב (מעני לעני) [לעני מעני] ויתן לבעה"ב ואם נטל ונתן שלשתן פטורין ומהלך על הסטיו כעומד בו דמי ופטור. אלא רבנן נהי דקסברו במקום פטור דרך הוצאתו דלאו כעומד דמי וחייב משום מוציא מרה"י לרה"ר, מיהו היכא אשכחן כי האי גוונא דמוציא מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור אע"פ שאינו עומד אלא מהלך (ולא קטיל ליה מקום פטור וזה חייב) שזה חייב, ומשני לבסוף מידי דהוי אמוציא מרה"י לרשה"ר וסתם רה"ר יש לו צידי שהוא מקום פטור ומוציאו דרך עליו וחייב דרך סטיו נמי ל"ש. ולבן עזאי לא מחייב מוציא מרה"י לרה"ר אלא במושיט או זורק, דמתני' דהמוציא אוכלין מוקמינן בפרק המצניע [צ"א:] דלא כבן עזאי.
<h2>דף יא:</h2>
והא דאיירינן בפרק שיני [כ"א.] בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים כו' ואמר לי' רבה אין מדליקין דגזרינן מעורב אטו שאינו מעורב. וקשיא ליה למר, הא רבה גופיה דאמר בפרק [ראשון] גבי כרמלית היא גופא גזירה ואנן ליקום ניגזר גזירה לגזירה, והכא גזר מעורב אטו שאינו מעורב והיינו גזירה לגזירה (ושאינו) [דשאינו] מעורב גופיה גזרינן אטו שמא יטה כדפרשינן לעיל טעמא לפי שאינן נמשכין אחר הפתילה. כך נראה בעיני להשיב לאדוני, דאלו בפרק קמא גרסינן רבא שהוא חבירו של אביי. וראייה לדבר מדגרסינן ברישא אביי אמר היא היא והדר גרסינן ורבא אמר היא גופא כו', דבכל דוכתי דפליגי תרווייהו מיירי אביי ברישא והדר רבא משום דאביי ראש ישיבה ומלך מקמי רבא כדאמרינן במסכת הוריות [י"ד.], ואלו הכא רבה גרסינן שהוא רבי של אביי. וראייה לדבר מדבעא מיניה אביי תלמידו דבכל דוכתא גרסינן בעא מיניה אביי מרבה ולא גרסינן מרבא. (ועוד) [ועד] דאקשי ליה למר מהא דאמר רבא בפרק ראשון במילתיה דרבה, תיקשי ליה דרבה אדרבה גופיה דהא בהא שמעתא גופה איתביה אביי מיהא דרב ברונא אמר רב חלב מהותך [כו'] ושני רבה לאביי גזרו רבנן חלב מהותך משום שאינו מהותך וקרבי דגים שנמוחו משום קירבי דגים שלא נימוחו היא גופה גזירה חלב מהותך משום שאינו מהותך ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה חלב מהותך שעירב בו שמן אטו חלב מהותך שאין מעורב בו כלום שהוא עצמו גזירה אטו שאינו מהותך, אלמא לרבה גופא לא גזרינן גזירה לגזירה ולעיל גזר מעורב אטו שאינו מעורב דהיינו גזירה לגזירה. אלא לא קשיא דשמנים שפסלו חכמים לאו גזירה חשיב ליה, אלא כאיסורא דאורייתא חשיב ליה כיון דטעם פסול שלהם לפי שודאי אין נמשכין אחר הפתילה (ומילתא להיות חלק) אלא בהטייה כמדליק נר קרוב למזיד הוא דודאי יבוא להטות בשוגג כשיחסר השמן ולא ימשוך אחר הפתילה כמו שרגיל לעשות כל ימי החול ולא מסיק אדעתיה דהאידנא שבת היא וכמביא עצמו לידי איסור שוגג דמי, ומשום הכי לאו (גרסינן) [גזרינן] גזירה לגזירה הוא מאי דגזר מעורב אטו שאינו מעורב. והכי מוכחא מילתא ממאי דמשני לקמן גבי חלב מהותך היא גופה גזירה, אלמא חלב [שאינו] מהותך איסור דאורייתא חשיב ליה והילכך קרי חלב מהותך גזירה, [ו]לפי דברי אדוני היה לו לומר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לדבר שהוא גזירה לגזירה.
<h2>דף טו:</h2>
הא דתנן במס' טהרות [פ"ד מ"ה] על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בגדי עם הארץ, וקשיא ליה אפילו ספק בגדי פרושים נמי לשרוף עליהן תרומה הא תנן [חגיגה י"ח:] בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. אמרתי בלבי כי הוקשה לו פירוש שפירש רבינו זקיני [ב]נימוקי (ב)מסכת שבת שהביא ראייה על ספק בגדי עם הארץ מיהא דתנן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וקשיא למר הא תנן נמי התם בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה וכי היכי דשרפינן תרומה משום ספק בגדי עם הארץ נשרוף נמי משום ספק בגדי פרושים דהא תרווייהו מדרס לאוכלי תרומה. אך אין להשוותם יחד שאם אמרו לשרוף תרומה על ספק בגדי ע"ה לפי שעשאום כוודאי לפי שאינן בקיאין בטומאה ובטהרה ואין טהרין ממנה וכוודאי טמאים שווינהו רבנן, [משא"כ] פרושים אין לומר כן שהרי וודאי טהורין הן, ואין שורפין תרומה טהורה כדדרשינן בפרק שיני [שבת כ"ה:] תתן לו ולא לאורו, ואפי' ספק תרומה אין שורפין כדתנן [פסחים כ':] חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע (כלומר) [וכו'], מינה שמעינן דלא שרפינן תרומה עד שתטמא טומאה ודאית. והא דתנן באין דורשין בגדי עם הארץ מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, מעלות [ד]רבנן נינהו כדאמרי' בגמרא [שם י"ט:] רב אבא בר אהבה מתני בסיפא חמש מעלות דמדאו' אם אוכלי[ן] פרושין חוליהן בטומאה אין כאן חייוב ואם נוגעין פרושין טהור(ין) היא הילכך תולין לא אוכלין ולא שורפין. ומשו"ה לא מתני ליה בגדי עם הארץ מדרס לאוכלי תרומה, משום דמעלות קא חשיב ואמעלה לא שרפינן וטומאת עם הארץ ודאית היא לשרוף ולא מעלה היא.
<h2>דף טז.</h2>
והא דכלי נתר וכלי חרס, הכי גרסינן ליה כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה מטמאין [ומיטמאין] מאויריהם ומטמאין מאחוריהן ואין מטמאין מגביהן. והכי פי' כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה, כדתניא בתו"כ [שמיני פרשה ז'] כלי חרש אין לי אלא כלי חרס ומניין לרבות כלי נתר ת"ל וכל כלי חרש. (מיטמאה) [מטמאין] ומיטמאין מאויריהם, מטמאין את אחרים, כגון אם נטמא ואח"כ תלו באוירו אוכלין טהורין ניטמאו כדנפקא לן מכל אשר בתוכו יטמא אפי' מלא חרדל. ומיטמאין מאויריהן בלא נגיעה, כגון אם נתלה שרץ באוירו כדכתיב אשר יפול מהם אל תוכו ומפרשינן בשחיטות חולין [כ"ד:] תוכו אע"פ שלא נגע. ומטמאין מאחוריהן, אמנם כן נפתרין האחוריים כמו שפירש [רבינו זקיני] דהיינו חקק בית מושבם כדרך שעושין לכלי עץ דאיכא תוך, והילכך אם נטמא כלי חרס דרך אוירו יטמאו אחוריים שלו אוכלין הנכנסים לתוכן, דהכי תנן בהדיא במס' כלים [פ"ב מ"ג] זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים הא אם יש לו תוך יש לו אחוריים, וה"מ דאית ליה אחוריים לטמא אחרים, כשנטמאו הן ע"י שנפל שרץ בתוכו של כלי, אבל אין מקבלין טומאה דרך אחוריים, כדתניא בתו"כ [סו"פ שמיני] אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואין מיטמאין מאחוריו, אבל אחרים מיהא מטמאין כאשר כתב נדיבי, כדתניא בתו"כ מרובה מידת (לטומאה) [לטמא] מליטמא שהוא מטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא. וא"ת כי היכי דממעטינן מאל תוכו דאינו מטמא מאחוריו, ה"נ נימעט מכל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבאחוריו טומאה אלא טהור. איכא למימר דהאי כל אשר בתוכו למעוטי תוך תוכו אתא, כדתניא בתו"כ בהדיא (הילכתא) [הילכך] לא ממעטינן מיניה אחוריים לומר שלא יטמאו אלא וודאי מטמאין אחרים דקרינן בהו כל אשר בתוכו הואיל ויש להן תוך. והא (דתוך) [ד]כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו אגנו אוזניו טהורין [כלים פכ"ה מ"ו], ההוא בכלי של מתכות ושל עץ מיירי כדמוכח במס' כלים ובמס' בכורות בפרק על אלו מומין [ל"ח.], וטעמא כדמפרשינן התם דבטומאת משקין דרבנן מיירי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי וגזרו רבנן הכא שיטמא גזירה אטו משקה זב וזבה הנוגעים באחורי כלי שטף שמטמאין אותו, אבל באחורי כלי חרש לא גזור שיקבל טומאת משקין דרבנן, דהא אפי' משקין [ד]זב וזבה לא מיטמאי ליה דרך אחוריו כדפרי' לעיל כדכתב אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואין מיטמא מאחוריו, הילכך גרסינן ומטמאין מאחוריו ולא גרסינן ומ[י]טמאין. ואין מטמאין מגביהן, מצידיהן דליכא תוך כלל, וכ"ש דאין מ[י]טמאין. ודקשיא ליה למר הא דתניא בתוספתא דכלים [פ"ב] זה הכלל כל המשמש כפוי בכלי חרש טהור, והני אחורים משמשי בכפויים נינהו. המבין יבין והחי יתן אל לבו כי לא נקרא משמש כפוי אלא כגון (כפוי) [כסוי] כלים שלכך נעשו דרך כפוייתן מכסין את הכלים שתחתיהן, דהכי תניא לעיל כסוי קדירה וכסוי אילפס בזמן שנקוב כו' זה הכלל המשמש כפוי כו' (וכמר) [וכמו] שמפרש הטעם בתו"כ (אז) יכול (שאמר) [שאני] מרבה את חפוי הכלים ת"ל אשר יעשה מלאכה בה פרט לחפוי הכלים שאין עושין בהן מלאכה אבל הם עושין מלאכה באחרים, אבל אחורים לאו משמש כפויים שאין כופין אותו על כלי אחר לכסותו בהן כעין כיסוי ואין טומאתן אלא בשביל שפעמים כופין אותם פניהם למטה ואחוריהם למעלה ומשמשין בתוך אחוריהן וקרינן בהן אשר יעשה מלאכה בהם.
<h2>דף טז:</h2>
ודאמרינן איכא בינייהו דריצפינהו מירצף, מ(ד)בע[יא] ליה למר אכתי מאי בינייהו דהא [למאן] דאמר (ש"מ לאתנו ליהא) [שמא לא יקבנו כו' ליכא] (ו)[ד]אין נקיבה גדולה מריצוף, ולמאן דאמר שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה נמי ליכא דהא בריצפן ועשאן חדשים מינכרא עשיית[ו] ולא יאמרו טבילה עולה אל[א] שבירתן טיהרתו. אני כך נראת שיטה זו בעיני, אמר אביי גזירה שמא [לא] יקבנו בכדי טהרתו לפיכך גזרו שיוחזרו לטומאתן ישנה ולא תהני להו שבירה דאי מטהרת להו על ידי שבירה שמא יחוס על כליו ולא יקבנו בכדי טהרתו והילכך אפילו שינקבם הרבה כעין ריצוף יחזרו לטומאה ישנה דגזירה שבר גדול אטו שבר קטן. וכה"ג אמר נמי אביי בהעור והרוטב [קכ"ג.], דאמרינן התם תנן טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובן שוב אינו חיבור (וכן הורה) [וטהורה] ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש משנקרע רובה טהורה אלא בטלית טבולת יום ואינה רוצה להמתין הערב שמשה ומגו דלא חס עלה דאטבלה לא חייס עלה נמי וקרע לה רובא אבל טלית שאינו טבולת יום לא דגזרינן דילמא לא אתי למיקרע רובה (ד)[ו]הילכך אפי' אם קרע רובה טמאה, ומותיב רבא עליה ואמר שתי תשובות בדבר חדא גזירה שמא יאמרו טבילת בת יומא עולה לו כו', ואביי משני ליה דקאמרת טבילה בת יומא עולה קורעה מוכיח עליה כו'. מינה שמעינן דאביי מוקי לההוא בטלית טבולת יום כרב נחמן אבל אם אינה טבולת יום חיישינן דילמא חייס עלה ולא אתי למיקרע רובה וכי קרע רובה לא כלום עבד, ה"נ סבירא ליה גזירה שמא [לא] יקבנו נקב גדול בכדי טהרתו והילכך אפי' אם רצפן לא כלום עבד דחיישינן דילמא חייס עלייהו ולא אתי למיעבד שבר גדול. רבא אמר גזירה שמא יאמרו כו', רבא לטעמיה דהתם נמי לא חייש דדילמא חייס ולא אתי למיקרע רובא אלא לטבילת בת יומא הוא דחייש התם. איכא בינייהו דריצפנהו מירצף (בענן), דהיינו שבר גדול יותר מדאי, לאביי אינה [מועיל] דבכל שברים גזרינן דילמא חייס ולא אתי למיעבד שבר וגזרינן גדול אטו קטן, ולרבא ליכא [חששא] דשבר גדול כי רצוף (מוסיף) [מוכיח] עליה. ואע"ג דהתם בהעור והרוטב לא חייש רבא לקורעה מוכיח עליה, התם היינו טעמא משום דמוקי לה ר"נ בטבילת יום הילכך אתא למימר הטבילה עולה שהרי (דאיבני אינו) [חזו] הטבילה ולא מסקי קריעה אליבייהו, אבל הכא דטבילה לא חזו ושבירה הוא דחזו מסקי אליבייהו דמשום שבירה טהרו.
וההיא דעובי המרדע (שיבואני) [שהביאני] לפרשה לפי עניות (עם) שמועתי זה פתרונה כל המטלטלין מביאין את הטומאה שאם ראשו אחד מאהיל כזית מן המת וראשו השיני מאהיל על האדם או כלים מביא את הטומאה עלייהו דקרינן בהו כל הבא אל האהל יטמא שבעת ימים, ואפילו הן מטלטלין שמקבלין טומאה ואינן חוצצין ואפי' הכי מביאין טומאה עליה כדתנן במס' אהלות [פ"ח מ"ג] אילו מביאין ולא חוצצין השידה והתיבה והמגדול כו'. ודווקא נקט מטלטלין למעוטי מחוברין לקרקע, כדתנן התם [מ"ה] ואלו שאין מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע כו'. בעובי המרדע, אם עוביו כעובי המרדע, ולקמן מפרש לה ר' ינאי דבמרדע שיש בהקיפו טפח מיירי ונמצא עוביו שליש טפח ואע"ג דאין אהל מדאור' בציר מטפח להביא את הטומאה (והביא) גזור הקיפו אטו עוביה. אמר [ר'] טרפון אקפח את בניי אם אין דבר זה אמת שהלכה זה מקופחת דודאי מקופחת היא שאין אהל פחות מטפח ששמע השומע שאילת מעשה של מרדע בבהמד"ר וטעה בשמועתו, ודוגמא זו מצינו שבועות מקוטעות חי פרעה אם תצאו מזה [בראשית מ"ב], וכן ואולם חי אני אם יראו את הארץ וגומר [במדבר י"ד] כלומר שלא יראו את הארץ שלא תצאו מזה. האיכר עובר, כלומר כך היה המעשה איהל צידו של מרדע טימאוהו לאיכר טומאת ערב משום שנגע המרדע שהוא כלי המאהיל על המת ומת אבי אבות ונעשה המרדע זה אב הטומאה ליטמא טומאת שבעה (לטומאה) [לטמא] אדם או כלים הנוגעין בו טומאת ערב כדכתב [שם י"ט] והנפש הנוגעת במי שטמאו המת תטמא עד הערב, והשומע טעה כסבור שטמאוהו לאיכר טומאת שבעה כדין הנכנס באהל המת לפי שהביא עליו המרדע טומאת המת ונעשה האיכר אב הטומאה כאילו נגע במת והרי יש (לי) [לו] כאן טעות גדולה שהרי לא טמאוהו אלא בשביל נגיעת (המדר') [המרדע] וטומאת ערב בעלמא כדי[ן] ראשון(ה) לטומאה. אמר ר' עקיבא, לפרש מילתייהו דרבנן אתא ולומר שלא טעה השומע. הכי אתקין שיהו דברי חכמים שאומרים כל המטלטלין מביאין טומאה בעובי המרדע קיימין, שאתן חילוק בין אדם הנושא לשאר אדם וכלים שאין נושאין אותן ובהכי לפרושי טעמא למילתייהו שפיר, שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה על האדם שנושא בעובי המרדע ליטמא אותו אדם טומאת שבעה וליעשות אב הטומאה כדין הנכנס באהל המת, וטומאה זו דרבנן הוא גזירה הקיפו משום עוביו כיון דמטמית ליה על כרחיך טומאת ערב מדאורייתא משום דנוגע בכלי המאהיל על המת וכסבור דמשום אהל אתה מטמאו ומשום שיש בהקיפו טפח ואי לא מיטמת ליה טומאת שבעה אתו למימר באהל גמור נמי טומאת ערב, אבל שאר אדם וכלים שאין נוגעין ואין עליו לטמאן כלל אין מביאין שום טומאה אלא בפותח טפח דהכא ליכא למיגזר מידי. ור' טרפון דהוה קשיא [ליה], משום דסתמא קאמר תנא קמא ולא פלגינן [בין] אדם הנושאן לשאינו נושאן דהשתא ליכא לפרושי טעמא למילתיה. על עצמן בכל שהוא, כדמפרש במס' אהילות [פט"ז מ"ב] כיצד כוש שהוא תחוב בכותל כחצי זית מתחתיו וכחצי זית מעל גביו אע"פ שאינן מכוונים טמא נמצא מביא טומאה על עצמו בכל שהוא. אין בעוביו טפח, דאם יש בעוביו טפח מביא את הטומאה מן התורה על כל אשר תחתיו.
<h2>דף כ.</h2>
והא דחנניא דאמר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי כו', דמשמע הא אינו כמאכל בן דרוסאי אסור. וקשיא ליה למר הא דאמרנו לעיל [י"ח:] האי קידרא חייתא שפיר דמי. זאת אשיב אל אדוני דאפילו חנניא מודה בהא דכיון דלא איבשל כלל מקמי שבת שרי לאנוחיה בתנורא משום דליכא למיחוש לחתוי שהרי לא יאכל עד למחר ומתייאש ממנו ומעצמו מתבשל, אם נתבשל קצת לפני חשיכה אלא שלא הגיע לבישול בן דרוסאי הוא דקאסר חנניא להשהותו על גבי כירה דדילמא אתי לאחתויי לקרב בישולו (לאוכלי הלילה) [לאוכלו בלילה]. ומתניתין נמי דאיירי עלה חנניא דיקא, דקתני אין צולין בשר בצל ביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום כלומר אין מתחילין לצלותן מבעוד יום קצת כדי להשהותן ע"ג כירה ולגמור בישולה משחשיכה אא"כ ניצולין מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי כדמפרש בגמרא ותו לא אתי לאחתויי, אבל קידרא חייתא (לגומרי') [לגמרי] שפיר דמי לאנוחיה בתנורא ערב שבת עם חשיכה דכיון דלא חזייה לאורתא אסוחי אסח דעתיה מיניה, אי נמי בשיל שפיר דמי כלומר בשיל כמאכל בן דרוסאי שפיר דמי לשהוייה על גבי כירה דהיינו כחנניא דכיון דבשיל לא אתי לחתויי, בשיל ולא בשיל אסור דהיינו מבושל קצת אבל לא הגיע לבישול מאכל בן דרוסאי. קצרו של דבר חנניא לא בא למעט קידרא חייתא אלא בשיל ולא בשיל בא למעט, והיינו נמי כדלעיל דהכי דייקינן למילתא חנניא אומר כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו כו' הא אינו כמאכל בן דרוסאי אלא מבושל לחצאין אסור דילמא אתי לחתויי אבל אם לא נתבשל כלל שרי.
<h2>דף כא.</h2>
והא דאיירינן בפרק שיני בעא מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים כו' ואמר לי' רבה אין מדליקין דגזרינן מעורב אטו שאינו מעורב. וקשיא ליה למר, הא רבה גופיה דאמר בפרק [ראשון] [י"א:] גבי כרמלית היא גופא גזירה ואנן ליקום ניגזר גזירה לגזירה, והכא גזר מעורב אטו שאינו מעורב והיינו גזירה לגזירה (ושאינו) [דשאינו] מעורב גופיה גזרינן אטו שמא יטה כדפרשינן לעיל טעמא לפי שאינן נמשכין אחר הפתילה. כך נראה בעיני להשיב לאדוני, דאלו בפרק קמא גרסינן רבא שהוא חבירו של אביי. וראייה לדבר מדגרסינן ברישא אביי אמר היא היא והדר גרסינן ורבא אמר היא גופא כו', דבכל דוכתי דפליגי תרווייהו מיירי אביי ברישא והדר רבא משום דאביי ראש ישיבה ומלך מקמי רבא כדאמרינן במסכת הוריות [י"ד.], ואלו הכא רבה גרסינן שהוא רבי של אביי. וראייה לדבר מדבעא מיניה אביי תלמידו דבכל דוכתא גרסינן בעא מיניה אביי מרבה ולא גרסינן מרבא. (ועוד) [ועד] דאקשי ליה למר מהא דאמר רבא בפרק ראשון במילתיה דרבה, תיקשי ליה דרבה אדרבה גופיה דהא בהא שמעתא גופה איתביה אביי מיהא דרב ברונא אמר רב חלב מהותך [כו'] ושני רבה לאביי גזרו רבנן חלב מהותך משום שאינו מהותך וקרבי דגים שנמוחו משום קירבי דגים שלא נימוחו היא גופה גזירה חלב מהותך משום שאינו מהותך ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה חלב מהותך שעירב בו שמן אטו חלב מהותך שאין מעורב בו כלום שהוא עצמו גזירה אטו שאינו מהותך, אלמא לרבה גופא לא גזרינן גזירה לגזירה ולעיל גזר מעורב אטו שאינו מעורב דהיינו גזירה לגזירה. אלא לא קשיא דשמנים שפסלו חכמים לאו גזירה חשיב ליה, אלא כאיסורא דאורייתא חשיב ליה כיון דטעם פסול שלהם לפי שודאי אין נמשכין אחר הפתילה (ומילתא להיות חלק) אלא בהטייה כמדליק נר קרוב למזיד הוא דודאי יבוא להטות בשוגג כשיחסר השמן ולא ימשוך אחר הפתילה כמו שרגיל לעשות כל ימי החול ולא מסיק אדעתיה דהאידנא שבת היא וכמביא עצמו לידי איסור שוגג דמי, ומשום הכי לאו (גרסינן) [גזרינן] גזירה לגזירה הוא מאי דגזר מעורב אטו שאינו מעורב. והכי מוכחא מילתא ממאי דמשני לקמן גבי חלב מהותך היא גופה גזירה, אלמא חלב [שאינו] מהותך איסור דאורייתא חשיב ליה והילכך קרי חלב מהותך גזירה, [ו]לפי דברי אדוני היה לו לומר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לדבר שהוא גזירה לגזירה.
<h2>דף כב.</h2>
והא דאמר רב יהודה אמר רב אסי אסור לרצות מעות כנגד נר של חנוכה, וקשיא ליה למר מאי איריא נקט מעות, אי קסבר נר של חנוכה מותר להשתמש לאורה אפילו מעות נמי לישתרי, ואי קסבר אסור אפילו כל תשמיש נמי ליתסר. כך דעתי נוטה, דודאי קסבר אסור להשתמש לאורה דהא רב אסי שהוא תלמידו של רב ובשיטת רבי יוחנן רבו אמרה דאמרן לעיל אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר רב כו' ואמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב דקא סבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה אמרוה רבנן קמי דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה כי אתא (רבא אמרה) [רבין אמרוה] קמיה דאביי משמיה דר' יוחנן וקיבלה, והאי דנקט ריצוי מעות, אחד מן התשמישין הצריכין לאור הנר נקט ולישנא קלילא הוא טפי מלשון אסור להשתמש לאורה, שהרי בכל השמועה לא מצינו אמורא שיאמר בפירוש אסור להשתמש לאורה אלא מכלל דבריהם היו משמיעין לנו כדאמרן לעיל אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת אמר רבא מאי טעמא דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה ואמרו נמי אמר רב מתנה אמר רב פתילות ושמנים כו' ואמר ר' ירמיה מ"ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה, ולא אשכח בחד מינייהו דלימא אסור להשתמש לאורה או מותר להשתמש אלא מכלל דבריהם היינו שומעין, ורב אסי נמי לישנא קלילא אמר אסור לרצות מעות כו' לישנא קלילא ואורחא דמילתא נקט.
<h2>דף כג:</h2>
והא דאמרינן מאי שמן שריפה אמר רבה שמן תרומה שנטמא כו' א"ל אביי אלא מעתה כו' ושני ליה רבא גזירה יום טוב אטו שבת, וקשיא ליה למר אמאי לא מקשינן ליה ברייתא דתניא בהדיא [לפי] שאין שורפין קדשים ביום טוב. איכא למימר דלא הוה ידע לה אביי להאי ברייתא דלפריך מיניה לרבא, ואחר כך שנחלקו רבא ורב חסדא נאמרה בבית המדרש לסיועה לרב חסדא כדגרסינן תניא כוותיה דרב חסדא כל אילו שאמרו כו' ממילא (מעיקרא) [מיעקרה] מילתיה (דהכא) [דרבא] דהא תניא כוותיה [דרב חסדא], וכן כל מקום שנחלקו שני אמוראים בתלמוד וברייתא מוכחת כדברי אחד מהן פעמים שהקשו בבית המדרש לאותו אמורא עצמו והתם אמרינן תיובתא דפלוני תיובתא ופעמים שלא הוזכרה בבית המדרש בשעת מחלוקת עד לאחר זמן והתם גרסינן תניא כוותיה דפלוני וממילא מילתא (דאידו') [דאידך אידחי], וה"נ לא היו יודעין אותה באותו בית המדרש שנחלקו רבא ואביי ורב חסדא ולהכי לא פריך מיניה.
ומאי דקשיא ליה נמי דרבא אדרבא מהא דתנן לקמן [כ"ד:] אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואמרינן בגמ' טעמא לפי שאין שורפין קדשים [ביו"ט] ואמרינן מנא הני מילי ומפיק לה רבא מהוא לבדו וגו' דאין שורפין קדשים ביום טוב, והשתא (קיימ') [קשיא] דרבא דהתם מפיק לה מקראי והכא [כ"ג:] קאמר גזרו יום טוב אטו שבת. (הלא) [לא] תיקשי ליה למר, דאילו הכא [גרסי'] רבה רבו דאביי מדגרסינן אמר ליה אביי כו' שדרך התלמיד להקשות לרבו ועוד מדפליג עליה רב חסדא לבסוף דבכל דוכתא גרסינן רבה ורב חסדא אבל רבא חבירו של אביי חתנו ותלמידו של רב חסדא היה, ואילו התם רבא גרסי' חבירו של אביי. וראייה לדבר מדמיירי אביי ברישא אביי אמר אמר קרא עולת שבת כו' והדר גרסינן רבא אמר כו', משום דאביי מלך מקמי רבא.
<h2>דף כד:</h2>
ומאי דקשיא ליה נמי דרבא אדרבא מהא דתנן לקמן אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואמרינן בגמ' טעמא לפי שאין שורפין קדשים [ביו"ט] ואמרינן מנא הני מילי ומפיק לה רבא מהוא לבדו וגו' דאין שורפין קדשים ביום טוב, והשתא (קיימ') [קשיא] דרבא דהתם מפיק לה מקראי והכא [כ"ג:] קאמר גזרו יום טוב אטו שבת. (הלא) [לא] תיקשי ליה למר, דאילו הכא [גרסי'] רבה רבו דאביי מדגרסינן אמר ליה אביי כו' שדרך התלמיד להקשות לרבו ועוד מדפליג עליה רב חסדא לבסוף דבכל דוכתא גרסינן רבה ורב חסדא אבל רבא חבירו של אביי חתנו ותלמידו של רב חסדא היה, ואילו התם רבא גרסי' חבירו של אביי. וראייה לדבר מדמיירי אביי ברישא אביי אמר אמר קרא עולת שבת כו' והדר גרסינן רבא אמר כו', משום דאביי מלך מקמי רבא.
<h2>דף כה:</h2>
והא דאמרינן מאי מצוה אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של ר' יהודה בר' אילעאי כו', ומבעיא ליה למר היכי נפיק מצוה מהכא. אני לא דיקדקתי בה לפני המורה, אך י"ל מדקתני מנהג דמשמע שלא הפסיק שום ערב שבת מעולם אלמא מצוה הוא ולאו רשות (מצוה) דקיימא לן מנהג אבותינו תורה, ובכל דוכתא עבדינן מנהג הראשונים כדתנן [פסחים נ'] מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.
<h2>דף כח.</h2>
והא דתניא עור (בשר) [בעור] ריבה עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן וכו', וקשיא ליה מאי שנא נתנגע ביד כהן מנתנגע כבר דאיצטרך קרא לרבוייה. אני כך פירשתי לפני רבינו זקיני זצ"ל דאתיא שפיר ושלקה ביד כהן לאחר שנראה אל הכהן אבל קודם לכן לא נראה בו שום נגע, דאיצטריך לרבויי דסד"א אין כהן מטמא את הבגד או את הבית משום נגע אלא א"כ היה בו נגע קודם הראותו אליו כדכתב כנגע נראה לי בבית ואחר כך יבא הכהן וגו', אבל אם לא נראה נגע קודם שיבא הכהן אלא ביד הכהן לקה בנגע אימא אין כהן זה מטמאו עד שיראה לכהן אחר ואדהכי והכי הנוגע בו יטהר קמ"ל ריבוייא דבעור. ודקשיא ליה למר מאי שנא עור משאר בגדים וכלים, איכא למימר דגלי בעור והוא הדין לכל הכלים המטמאים בנגעים.
<h2>דף כט.</h2>
והא דאמר רב יהודה אמר רב מסיקין [בתמרים] (ב)אכלן אין מסיקין בגרעיניהן ואמרינן והא [ד]רב(נן) לאו בפירוש איתמר אלא מכללא דאין מסיקין בגרעיניהן, וקשיא ליה (דמר) [למר דמאי] מכלל דבריו איכא הא איהו לא אמר מידי אלא ר' חייא אסר ורב שתק. היינו כללא ממה שראהו רב יהודה שותק למד דסבירא ליה לרב הכי דשתיקה כהודאה דמיא, ורב כר' יהודה שמיע ליה במוקצה כדאמרן בפ"ק ומשו"ה אמר רב יהודה אליבא דרב בפלוגתא דר' יהודה ור"ש ור' יהודה אסר ור"ש שרי ורב כר' יהודה ס"ל, וכן שאר מכללא איתמר שבתלמוד מכלל דיבורו או מעשיו מפרשינן ליה. ודקשיא ליה תו והא מספקא לן אי קיבלה מר' חייא או לא ואמאי קאמר מכללא איתמר, על זאת אני משיב משום דלא איפשיט אי קיבלה אי לא קיבלה משו"ה קאמר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר ואין סומכין על דברי רב יהודה לפי שיש להקשות על הכלל, אבל אי הוי פשטינן ליה להאי כלל בסיפא הו"ל למיפרך דאי מכללא מאי כדפרכינן בכל דוכתא דאתי כללא שפיר.
<h2>דף לו.</h2>
חולין [נ':]. על עובי בית הכוסות ששאל אדוני והקשה משני צדדין טריפה מה חידוש. נראה בעינינו דמשום רישא נקטה והכי פירושא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה שנמצא המחט לצד הריעי שאם נמצא לצד החלל אמרינן דרך הוושט באת ונקבה הוושט ונטרפת מחמת נקובת הוושט כדמוכחא שמעתא גבי חיתוכא דכבדא [שם מ"ח:] דפריך עליה מאי שנא ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות, ואע"ג דשאר בית הכוסות (שאינן) [שאין] בעביו [כל כך] כבר היה נקב לחוץ בנקב כזה [אפי"ה כשר] ואפי' עור החיצון מגין כדאמר [שם מ"ט:] דחלב טהור סותם כמו כן זה העור היה סותם ולא הוי האי כחיטי דכרכשא דלא סתמי אם ניקבה הכרכשא [שם], אבל משני צדדין טריפה דהוי כשאר בית הכוסות שאין בו עובי דבעינן ביה ניקבו לחוץ ופירוש דצד אחד כלומר דופן אחד. ואם באת למצוא חידוש בשני צדדין, יש לך לפרש אע"ג דהוא סמוך להמסס והיה לנו לומר כי אותו הסמוך להמסס יעמידנו המסס ונחשביה כניקבו זה לתוך זה, וניקבו לחוץ דמתני' שלא במקום עובי קאי שהרי במשנה לא הוזכר עובי והכי אמרינן גבי חלחולת שניקבה וירכיים מעמידת אותה כשירה, קמ"ל דבשני צדדין טריפה דאין המסס מעמידו. ומה שפירש [זקיני] בסוכה [ל"ד.] ובמס' שבת [ל"ו.], לפום ריהטיה פירש הכי ומתוך דוחקו והכי פירושא דשבת ודסוכה הובלילא (ניכסי ניכסי) [בי כסי בי כסי] הובלילא נפקא מינה לעובי בית הכוסות פירוש שלא יטעה אדם לומר צד אחד ושני צדדין בהמסס כדאמרינן בבית הכוסות דבית הכוסות מצד אחד כשירה ובהמסס מצד אחד טריפה והיכי דמי כגון אצל הכפולות שבו שיש בו כמה עורות שאפילו אצל העורות אם ניקב החיצון לצד החלל מעבר אל עבר טריפה ואם לא שגילה לנו אביי שנשתנו שמותן היה הטבח ההדיוט השונה משנתו דמצד אחד כשירה בהמסס והי' מכשיר בהמסס אם ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי שאצלו במקום דיבוק העורות והי' סבור שהוא העובי כי היכי דתנינן מחט שנמצא בעובי (ההמסס) [בית הכוסות] ומדקרי ליה עובי דהוא סמכא מכלל דאית ביה קלישתא. ואם תאמר וכי טעות כזה יטעה אדם, נראה לנו שזה הוקשה לנו ולרבינו שלמה וזו אינה פירכא דכי יש לך טעות גדולה משיפורא וחצוצרתא שאם לא הודיענו היינו מכשירים חצוצרות לראש השנה (והיינו) [והלא] לזיכרון עקידה היא וכמה משניות דפליגי בין בשל פרה לשל יעל הזכרים כפופים ושופרות היובלים כתוב, אלא יש לומר שכל אותם דברים דאישתנו לכל מסורים ונגעו בהן ההדיוטות אילמלא שהכריזו והודיעו רבותינו דאשתני שמהתייהו היו טועים, והאמת כדבר אדונינו הוא דכל נקב מפולש הוא ולחוץ משמע מעבר אל עבר כמו שפירש רבינו שלמה במס' חולין.
<h2>דף לט:</h2>
והא דאמרינן בפרק שלישי אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר ופרכינן והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוי ואסרו להו רבנן, לא גרסינן הכא טעמא דבשבת הא מערב שבת שרי, והכי הוא דקא פריך ואסרו להו רבנן אלמא בקרקע אסור ואת אמרת דברי הכל מותר. ולפי פירוש רבינו זקיני זצ"ל וגם פירושים אחרים דמוקמי למתניתין כר' שמעון ומוקמי לה לברייתא ור' שמעון בהוחמו מערב שבת, לפי אותה סוגיא העמיק מורי להקשות מאי דוחקיה ליה אלא אי איתמר הכי איתמר, הכי איבעי ליה לתרוצי האי דאסרו רבנן משום דבשבת הוחמו אבל ברייתא בהוחמו בערב שבת מיירי כדאוקימנא לה והילכתא בקרקע דברי הכל מותר, אמת אומן אמנה לית נגר בר נגר דיפרקינה לפי השיטה הזאת שפירשוה לנו רבותינו, שיש להקשות הרבה, זאת שהקשה מורי, ועוד (מי) [מה] דקאמר רב איקא בר' חנינא אסור להשתטף בהן כל גופו והאי תנא הוא כו', ולפי הפירושים וגם לפי שמועתי הכי הו"ל למימר לעולם רחיצת כל גופו ומערב שבת הוא דשרי והאי תנא הוא כו'. ואי איפשר להעמיד כי אם בלשון אחרת, והכי פירושא אמר רב איקא בר חנינא מתניתין חמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה דמשמע כל גופו לאו רחיצה ממש לשפשף ולהדיח בידים דעביד מעשה אלא אפי' להשתטף כל גופו קאמר לשכשך בהן גופו כאדם שטובל במים להקר ומתני' כר' יהודה כדאמר בחמין אסור להשתטף ובהוחמו בשבת מיירו כי מתני', וסיפא דקתני אסורין ברחיצה להשתטף נמי אבל לרחוץ פניו שרי כבית הילל הא הוחמה מאתמול מותרין לשטיפה, וברייתא דלעיל דאותיבנה מינה אמתניתין דקתני חמין שוהחמו מערב שבת למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו, לרחוץ ממש להתלבן יפה קאסר אבל לשטיפה בעלמא שרי. אמר רב חסדא מחלוקת דר' יהודה ור"ש בכלי דתולדות האור הוא כגון קומקמום שהוחם בו מים אבל מים שהוחמו בקרקע כגון חמי טביריא מותר להשתטף, והא מעשה דאנשי טביריא בקרקע הוה ואסרו להו רבנן מהשתטף כדאוקמינן האי דאסורין ברחיצה להשתטף ואת אמרת דברי הכל מותר בקרקע, והשתא ליכא לתרוצי מידי והא אקימנא לברייתא בהוחמו בשבת כי מתניתין, הילכך בעינן לאפוכי ולמימרא אלא אי איתמר הכי איתמר כו' כן נראה בעיני וכן מצאתיה ועיקר.
<h2>דף מ:</h2>
והא [דא]מר רב חסדא (המטבל) [המבשל] בחמי טביריא פטור, סבירא ליה לרב חסדא דודאי (מטבל) [מבשל] אבל לא חשיב בישול להתחייב עליו [אלא] ע"י האור או ע"י תולדות האור וחמי טביריא תולדות חמה נינהו, כדאמרו רבנן לעיל [ל"ט.] דפליגי אדר' יוסי במתניתין והא מעשה שעשו אנשי טביריא תולדות חמה כו'. והכי נמי אמר רב חסדא בפסחים בפכ"ש [מ"א.] פסח שבישלו בחמי טביריא חייב, ואסיקנא חייב משום אל תאכלו כי אם צלי אש אבל משום לאו דמבושל לא לקי דלאו בישול הוא. והיאך דרבי דאמר טול בכלי שני לא תיקשי ליה, כדמפרשינן דמדרבנן קאמר, ורב חסדא נמי פטור אבל אסור קאמר. ודקשיא ליה למר מיהא דתנן [שבת ל"ח:] אין נותנין ביצה בצד המיחם כו' ואמרינן בגמ' גילגל מאי ואמר רב יוסף גילגל חייב חטאת, התם תולדות האור נינהו שהמיחם נתחמם באש הילכך חייב אבל חמי טביריא לאו תולדות האור נינהו (כולה).
<h2>דף מד:</h2>
והא דתנן מוכני (כולה) [שלה] בזמן שהיא נשמטת כו', ומבעיא ליה למר היאך קיבועו, דודאי מוכני מאחר ששנינו במסכת כלים [פי"ח מ"ב] שיש רגלים לשידה, נמצא שעל רגליה עומדת ומוכני למה לה. אמנם מעשה שידה כמין תיבה סגורה בין מלמעלה בין מלמטה ומארבע רוחותיה, כדתנן במס' כלים [פכ"ב מ"ח] שידה שניטל העליון טמיאה מפני התחתון ניטל התחתון טמאה מפני העליון ניטל העליון והתחתון ר' יהודה מטמאה מפני הדפין, וארבע רגלים קצרים יש לה כמין רגלי תיבה, כדקתני עלה דההוא דמוכני ר' שמעון שזורי (דאמר) [אומר] אם היו הרגלים גבוהות טפח אין ביניהם נמדד ואם לאו ביניהם נמדד, והמוכני קבוע בשידה מצידה כמין גלגל העגלה אחד מכאן ואחד מכאן, ודפין (וכי) [יש] ממוכני למוכני והשידה נותנין עליהן ומגלגלין ומוליכין אותם טעונה לכל מקום שירצו, ורגלים שלה אין מעכבין הילוכה שהרי אין (טומנין) [נוגעין] בארץ וגם אין צריכין לה בעודה מחוברין במוכני, אבל [כ]שמוכני נשמטת אז מושיבין השידה על גבי קרקע על גבי רגליה, והא בנשמטת מיירי כדקא[מר] [ב]סיפא המוכני שלה בזמן שהיא נשמטת דמשמע דמוכני אחד יש לשידה ולא שנים. לכן יתכן לפרשו כמין מוכני של בור ומתחת השידה היה נתון באומנות והמוכני היה מתגלגל תחתיה להוליכה ממקום למקום כמו שעושין בבינייני סוללות של מצור. והאי דקתני ואין מצלת באהל המת, יש לפרש כגון שניכנס בשידה בבית הקברות ויש נקב בשידה מתחתיה כנגד המוכני, ואתא לאשמעינן דאין המוכני [מהני לסתום] כנגד נקב השידה מאחר שהיא נשמטת ונכנסת [הטומאה] דרך הנקב וכן עיקר.
<h2>דף נא:</h2>
והא דתנן בפ' במה בהמה יוצאה ומזין עליהן וטובלין במקומן, והעמד נחבי לשאול אמאי לא מקשינן בגמרא טבילה מאן דכר שמיה, כי היכי דמקשינן לקמן [בפרק] במה אשה יוצאה [נ"ז.] דקתני התם ולא תטבל עד שתרפם ומקשינן עלה טבילה מאן דכר שמיה. לפי עניות לבי אני משיב, דאי הוה תני התם ומרפה אותם ואחר כך טובלת דהוה משמע התחלת דיבור כי (ד)קתני) [הכא דקתני] וטובלין במקומן לא הוה מקשי מאן דכר שמיה דאגב גררא ואיידי דאיירי בהו בטבילתן (ו)הוצרך לומר בהא שא"צ לפרקו ממקומו בשעת טבילה שכמה משניות מצינו יתירות ומפרשינן דאגב גררא נסבה כדתנן בפרק במה אשה יוצאה [ס"ו.] הקיטע יוצא בקב שלו כו' ואם יש לו בית קיבול כתותים טמא ולא פריך בגמ' טומאה מאן דכר שמיה, אבל משום דקתני ולא תטבול בהם עד שתרפם דמשמע דאיירי בטבילה לעיל ועלה קאי וקאמר לא תטבול ההיא טבילה דאמרן עד שתרפם הילכך פריך עלה טבילה מאן דכר שמיה. ופירוש רבינו שלמה שפירש טבילה מאן דכר שמיה מה עניין טבילה אצל הלכות שבת לא תיקשי ליה למר שהרי לא הזכירו לפניו תשובת אדוני. וכי האי גוונא מפרש בלולב הגזול [ל"ז:] דתנן והיכן היו מנענעין בהודו לה' תחילה וסוף ומקשינן בגמ' ניענוע מאן דכר שמיה, והיינו משום דקתני והיכן היו מנענעין בהודו תחילה וסוף, ואי הוה תני מנענעין בהודו לה' תחילה וסוף דהוה משמע תחילת דיבור לא הוה מקשי ולא מידי וכן הרבה בתלמוד.
<h2>דף נג:</h2>
והא דתנן [בשבת] הזכרים יוצאין לבובין ופרשינן בגמרא תותרי שקושרין אותם יחד בחבל שלא יברחו שהרי הולכין בראש הצאן או בשביל שלא [יהו] מגיחין זה בזה, [אבל] ברחלות ליכא למימר הכי שהרי אחר הזכרים הולכות וגם אינן מגיחות זו בזו כדרך האילים. והא דפירש רב נחמן (לשנין בדין ענבה) שקושרין להן נגד זכרותן וכו' ומייתיה ראייה למילתיה ממאי דקתני בסיפא שחוזות כו', וקשיא ליה למר אדרבה תיקשי ליה מסיפא כבולות ומפרשינן שכובלין (אמ') [את א]ליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים [א"כ ע"כ] רישא דתני לבובין לא כדי שלא יעלו על הנקיבות דא"כ היינו לבובין היינו כבולות. (מזן) סתם חביבי (כי) תשובותיו, אי קשיא ליה למה נאמרו בשני לשונות לבובין וכבולות מאחר שפתרונו שוה. יש להשיב ולומר לפי שאין דומה הלביבה לכבולות שזה עשוי לזכרות וזה עשוי לנקיבות גם שמותיהן אינן שוין ולא למקשי לרב נחמן מידי, אלא סיעתו מדסיפא בעיסקי רביעית רישא נמי בעיסקי רביעית. ואי קשיא ליה מה צורך בשני מעשים הללו לבובין זכרים כדי שלא יעלו על הנקיבות וכבולות לנקיבות כדי שלא יפלו (ש)זכרים עליהם בחד מינייהו סגי, יש לומר דבמקום שלובנין לזכרים אין מכבלין לנקיבות ובמקום שכובלין אין לבנין אי נמי עושין לשניהם.
<h2>דף נו.</h2>
והא [דאמר] ר' שמעון בר נחמני א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כו' ומייתי ראיה מן ואת ערובתם תקח, אע"ג דבמלחמת שאול כתב, ראייה גדולה היא לכאן דהא ישי אבי דוד אמר כן לדוד וכמו שלימדו אביו הנהיג גם הוא לחיילותיו לעשות כן.
<h2>דף סד.</h2>
והא דתנו רבנן [בשבת] בפרק במה אשה יוצאה שק אין לי אלא שק וכו' ושני פעמים שנוי בו נאמר בגד ועור לגזירה שוה ולא מקשינן מופני אלא על האחרון, ופירש רבינו זקיני זצ"ל דהאי מופנה דקא פריך קאי נמי אגזירה שוה קמייתא אלא נטר ליה עד דמסיק למילתיה. וקשיא למר על פירוש רבינו, הא לא נטר באו שק דפריך ליה (והא) לאלתר והא אפיקתיה (לסלקי חזק) [לקילקלי וחבק], ועוד הוסיף להקשות ותו דהא פירכא דאמרינן איכא למיפרך מה לשרץ שכן מיטמא בכעדשה לא הויא פירכא אגזירה [שוה] קמייתא נאמר בגד ועור וכו' מה בגד ועור האמור בשרץ לא טמא אלא טוי וארוג אף במת, והא דאמרי' שרץ חמור סייעתא הוא (ושרץ) [כיון דשרץ] חמור לא טימא אלא טווי וארוג מת הקל לא כ"ש. אמנם אדוני רבינו (כיון) שעל כל הדרשות הנדרשות מגזירה שוה דבגד ועוד הוא מקשי מופני ואי לא מופני כו', אפס לא פירש הקושיא כי אם על האחרונה דסליק מינה, ולפי גזירה שוה הראשונה שלמד מת משרץ קולא שלא יטמא אלא טווי וארוג הכי הוא דאיכא לאקשוי מה לשרץ הקל שכן אינו מטמא טומאת שבעה ואינו מטמא במשא ואוהל ואינו אבי אבות הטומאה תאמר במת החמור, ולמאי דיליף שרץ ממת לחומרא לטמא כל מעשי עזים איכא נמי למיפרך מה למת שכן טומאתו בו חמורה לטמא טומאת שבעה ולטמא במשא ואהל נאמר בשרץ כו', אבל לא חשש לפרש בל' הקושיות הללו ותירוצא אכולהו קאי, והאי דנטר עד לבסוף משום דכל גזירות שוות הללו מחד קרא נפקי חד בשרץ וחד במת אבל גבי שק לא שייך (למימ') [למיטר] טפי.
<h2>דף סו.</h2>
והא דתנן אנקטמין טהורין, וקשיא ליה דבתוספתא דשבת קתני אנקטמין טמאין. אני בדקתי בתוספתא שלנו כתוב בהו [בפ"ו] גודמין טמאין, אבל אנקטמין לא כתוב בהו, ואי נמי גרסינן כדבריו הרי גם אני הרבה ברייתות מצאתי בתוספתא שמכחישות משניות וברייתות שלנו ואילו הוזכרו בבית המדרש כשסידרו את התלמוד היו מקשין מהן, אבל ברייתות אין בקיאין בהן ואין בידינו לתרץ ולהיות בודים מליבינו תירוצים שאינם אחרי שאין בעלי התלמוד מקשי אותם יחד. ודמקשי מר דבמשנת כלים קתני אנקטמין טמאין בפרק ט"ו דתנן הבטנון ונקטמין והארוס טמאין, אני בדקתי במשנת דמשניות שכתב רבינו גרשום מאיר עיני הגולה שכתב במסכת שבת אנקטמין והתם גבי [כלים] ניקטמין ועל כרחינו צריכין אנו לפרש שאין פתרונ[ם] שוה מדלא רמי להו תלמודא אהדדי שהרי המשניות הכל בקיאין בהן דהיה לו לבעל [התלמוד] להקשותם יחד. ואע"פ שפירש רבינו האיי בפירושי סדר טהרות ניקטמון לוקטמין דהיינו האי דמסכת שבת דכתיב בספרים שלנו לוקטמין, אפי"ה אין לנו לסמוך על אותו פירוש דא"כ קשו מתניתין אהדדי, אלא ודאי שני מיני כלים שאין דומין זה לזה.
והא דסנדל של סיידין דמקשי תלמודא עלה והא לא (חילופא) [להילוכא] קא עביד, וקשיא ליה למר מה (ד)פריך הרי מהלך בו כשעושה מלאכתו כששורף הסיד או בסד את הבית (ותלאו) [וכל ש]לנועלו עביד אפי' לא (ימלך) [יהלך] בו אלא יעמוד עליו הרי (טומאה) [טמא] מדרס הזב שהרי הוא תחתיו של זב כדכתב כל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו ותניא בתורת כהנים [פ' מצורע פרק זבים פ"ב הל' ז' אין לי] אלא (אשר) [כו'] עומד ותולה נשען מניין כו'. שפיר קא קשיא ליה למר וברוך הוא לפני גואלנו אשר הכניסנו בשאילתו בדרך הישרה, כי האמנם מנעל של סיידין אין לפרשו כמו שפירשו לנו אבותינו שנועלו בשעת מלאכתו דאם כן מה תקשי ליה לבעל התלמוד אין לך הילוך גדול מזה ולא הוצרך לתרץ שכן סייד מטייל בו עד שמגיע לביתו, אלא אחד מכל[י] האומנות של סיידין הוא ועשוי כעין סנדל כגון שלמטה עשוי ארוך ורחב בשולי מנעל ומלמעלה באמצעיתו יש לו בית יד שאוחז כשטח הכותל בסיד שעשוי ממש כעין סנדל שהבית יד מקיפו משפתו אל שפתו ויכול לתת רגלו בתוכו ולהלך בו. וראייה (מביאתו) [מדאיתא] בתוספתא דכלים [בבא בתרא פ"ב ה"ד] שלשה סנדלין הן של אדם טמא מדרס של מתכת ושל בהמה טמא טומאת מת של שעם ושל צפירא טהור מכלום, והכי פירושה של אדם טומאת מדרס וכל שכן שהוא טמא [מטומאת] מת דתנן [נדה מ"ט.] כל המיטמא מדרס מיטמא טומאת מת של מתכות ושל בהמה טמא טומאת מת ולא טומאת מדרס. והאי סנדל של מתכת היינו סנדל של סיידין של מתכת כמו שפירשתי ואינו טמא מדרס כרבנן (דלא הוא לו) דפליגי אדר' עקיבא דמטמא לה טומאת מדרס ולא נעשה לנועלו אלא לעשות בו מלאכה כמקבות והגרזן וכל כלי ברזל וכשחוזר לערב לביתו נותנו ברגלו ונועלו ומביאו בעניין זה אל ביתו, והילכך פריך והא לאו להילוכא עביד אלא לעשות בו מלאכה. ובדקתי [בפירושו] של רבי מכיר אחיו של רבינו גרשום מאור עיני הגולה ומצא[תי] בדבריו מפרש כן ומפרש (כן) סנדל של סיידין פלאנא מיל ברזל הוא במה (שגוסין) [שטוחין] הבית וכן עיקר.
והא דתנן אם יש עליו קיבול כתיתין [טמא] ואמר אביי עלה טמא טומאת מת(כות) [כו'] ורבא אמר טומאת מדרס, ומבעיא ליה למר לרבא אמאי צריך בית קיבול כתיתין הא לעניין מדרס קיבול ופשוט [שוה] הוא. אין הכי נמי לגבי טמא (ו)מדרס לא בעינן בית קיבול, מיהו בהכי פליגי אביי ורבא, אביי סבר אע"ג דאיכא בית קיבול אינו נשען (עליך) [עליו] כלל, כדמפרש לקמיה ואביי התם סמיך עילויה הכא לא סמיך עילויה. הילכך לא טמא מדרס, ורבא סבר בדאיכא [נ"א אף דאינה] בית קיבול נשען עליו קצת, כדמפרש לקמיה ורבא אמר התם לתרוצי סוגיא עבידא הכא ליסמוך עלויה עבידא, הילכך מיטמא טומאת מדרס.
<h2>דף סח.</h2>
והא דאמרינן בפרק כלל גדול ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ומאי תולדות איכא, וקשיא ליה למר אבות דגן תירוש ויצהר דכתב באורייתא תולדות מעשר ירקות ושאר פירות דרבנן. איכא לתרוצי דלא חשיב אבות ותולדות אלא דאורייתא, דתולדות שבת ודשביעית דאורייתא נינהו, דלשון תולדה היינו שנולדה ונאסרה מכלל התורה ממאכל המפורש בתורה, אבל מעשר ירקות דרבנן ולא הוי תולדה למעשר דאורייתא. ועוד ההוא כלל גדול נמי דבר קפרא במעשר שאר פירות נמי מיירי, דהכי קתני כלל גדול אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ חייב במעשרות ועוד כלל אמרו כו' (דכי האי גוונא תנן במס' מעשרות) אלמא מעשר דרבנן קרי גדול דהא דקתני כל שהוא אוכל חייב במעשרות דהיינו כל פירות וירקות שבעולם הראויה לאכילה שחייבים במעשר מדרבנן.
<h2>דף סט:</h2>
והא דאמרינן הא מני מונבז היא, ופירש רבינו זקיני זצ"ל אבל רבנן דפליגי עליה דמונבז סברי לה כר' ישמעאל דאמר בשבועות [כ"ה.] אינו חייב אלא [על] העתיד לבוא. וקשיא ליה למר על פירוש זה הא בר פלוגתיה דמונבז היינו ר' עקיבא ור' עקיבא איהו בר פלוגתא דר' ישמעאל בשבועות כדתניא אין לי אלא להבא לשעבר מניין ת"ל לכל אשר יבטא האדם דברי ר' עקיבא ר' ישמעאל וכו'. העבודה אין תירוץ לתשובה זאת ואפילו כולה קשיא לא יתכן לפרש שבשביל שאין אנו (אומרים) יודעין לפרש במה יהא שוגג לרבנן מאחר דשגגת קרבן לאו שגגה הוא לא נכון לדחוק ולומר שלא חייב הכתוב בלשעבר, ברם כך צריך לפרש לפי הסוגיא שהקשה לאביי דאמר (ליה) לרבנן דפליגי אמונבז בעינן [שישגוג בלאו הא תניא איזהו] שגגת שבועת ביטוי לשעבר אמר יודע אני כו' אלמא שגגת קרבן שמה שגגה וקשיא לאביי ומשני הא מני מונבז היא אבל לרבנן דאמרי שגגת קרבן לא שמיה שגגה בעינן עד שישגוג בלאו שבה כדאמר נמי אביי לעיל כיון דתורה חייבתו שוגג ולא אשכחן ביה שוגג לאו לחוד הילכך חשוב שוגג אע"ג דהיינו [אומר] מותר.
<h2>דף ע.</h2>
[והא] (והיינו) דתניא ר' נתן אומר לא תבערו אש מה ת"ל וכו' עד ועדיין אני אומר על חרישה ועל קצירה חייב שתים וכו', (ופירות רבותינו) [ופירש רבינו] דמשו"ה לא מצי למידן מחריש וקציר חילוק מלאכות לשבת על ידי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד דכי היכי דיליף מלא תבערו, לפי ששני כתובין הבאין כאחד הן ואין מלמדין. קשיא ליה למר כל שכן השתא כשפרט לא תבערו דליכא למידן, משום דשלשה כתובין הבאין [כאחד] נינהו חריש וקציר והבערה אפילו למ"ד שנים מלמדין בשלשה מודה דאין מלמדין. שפיר קא קשיא ליה למר, מיהו איכא לתרוצי דלאו שלשה כתובין כאחד נינהו (ד)משום [ד]חריש וקציר הוצרך צריכי לדרשה אחרינא לכדר' עקיבא ור' ישמעאל בשמעתא קמייתא דמועד קטן [ד'.] ואייתר ליה לא תבערו ללמד על הכלל לחילוק מלאכות לשבת דסבירא ליה לר' נתן כר' ישמעאל או כר' עקיבא (מחריש) [בדרשא דחריש] וקציר [ו]יליף [שפיר] מהבערה דהשתא ליכא שכהבכ"א, והכי קאמר עדיין אני אומר על חריש וקציר חייב שתים כו' ולא ללמד על הכלל באו דא"כ תרי קראי למה לי ת"ל לא תבערו שהוא כתוב אחד (והכי) [והני] תרי קראי חריש וקציר ליתו לכדר' ישמעאל ור' עקיבא מאחר שאין יכולין ללמד על הכלל, אי נמי מפשטיה דקרא משמע ליה לר' נתן דלאו ללמד על הכלל בא מדכתב וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת דדמי לכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ביום השביעי תשבת כלל בחריש ובקציר פרט הני אין מידי אחריני לא, ת"ל לא תבערו (כ"ת) דכלל דידיה כתב בעשרת הדברות לא תעשה כל מלאכה וכלל ופרט המרוחקין אין דנין אותו בכלל ופרט אלא הכי דרשינן הבערה בכלל היתה כו'. ועל מה שפירש רבינו עוד טעם אחר משום דהוי פרט בעשה תשבת וכלל בלא תעשה [לא תעשה] כל מלאכה משו"ה אין דנין מחריש וקציר. וקשיא ליה למר, דהא אפילו ר' אבין א"ר אילעא בפ"ק דמועד קטן [ג'.] לא אמר דאין דנין אלא היכא דכלל בעשה ופרט בלא תעשה כגון גבי שביעית דכתב (והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה דהיינו כלל בעשה ובמקום פסוק זה היה לו לכתוב לאדוני) שבת שבתון יהיה לארץ דאיהו הוי כלל בעשה וכתב שדך לא תזרע וגו' דהיינו פרט בלא תעשה, אבל הכא איפכא הוא, ועוד הא (ד)אמרינן התם דכולי עלמא לית להו דר' אבין. שפיר קא קשיא למר, ואף לדידי נמי קשיא (ליה) דהא כלל גבי חריש וקציר כלל בעשה ופרט נמי בעשה דכתב ביום השביעי תשבת הרי כלל בעשה בחריש ובקציר תשבת הרי פרט בעשה, הא אין לך לדון בלשון האחרון אלא בלשון הראשון וכמו שפירשת.
<h2>דף ע:</h2>
והא דאמר רבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות, אמת כדברי[ו] כן הוא שאי אפשר להעמידה בשתי שבתות דהיכי חשיב ליה העלם אחד לפוטרו בקרבן אחד על הכל כשנודע לו לסוף על קצירה וטחינה ראשונה (היא) [הא] ודאי ימים שבינתים חשובים כידיעה לחלק כדתנן מתניתין היודע עיקר שבת כו' חייב על כל שבת ושבת, אלא בשבת אחת מיירי וכשחזר וקצר וטחן בזדון (ב)שבת ושגגת מלאכות לא ניזכר על הקצירה וטחינה שעשה כבר בשגגת שבת וזדון מלאכות, והילכך לא חשיבא ידיעת שבת שבנתיים ידיעה לחלק שהרי לא נודע לו שחטא, דהאי דידיעה מחלקת לחטאת משום דכתב או הודע אליו חטאתו ומתחייב להביא קרבן על חטא זה שחטא לא יתכפרו בקרבן זה חטאים שעשה אחרי כן הילכך העלם אחד חשיב ליה. ודקשיא למר [הא] אמרינן ימים שבנתים הויין ידיעה לחלק דאי אפשר שלא שמע בינתים דאותו היום (הזה) [הוי] שבתא והך שמיעה מחלקת אע"ג דלא ניזכר במלאכות שעשה בו, והכא נמי כשנודע לו שהיום שבת לאחר שגגתו אע"פ שלא ניזכר במלאכות שעשה בשגגתו תיהוי ידיעה לחלק והא (אמר) אמאי קא חשיב ליה רבא העלם אחד. שפיר קא קשיא למר לפי פירוש (רבותינו שנתנו) [רבינו שנתן] טעם זה לימים שבינתים דמשו"ה הויא ידיעה לחלק השבתות שאי אפשר שלא שמע בנתים ששבת היה, ולא[ו] מילתא היא, וראייה לדבריי דהא מקראי ילפינן לה לעיל [ס"ט:] מדכתב [את השבת את שבתותי' והא דימים] הויין ידיעה לחלק כלומר חשובין כידיעה ואע"ג דליכא ידיעה, אבל מילתיה דרבא בשבת אחת היא והילכך כיון דליכא ידיעת חטא בינתים אע"ג דאיכא ידיעת שבת בינתים לא כלום הוא והעלם אחד הוא דאיכא. והא דאמר רבא קצירה גוררת קצירה, וקשיא ליה למר היכי מוקי רבא פלוגתייהו דר' יוחנן ור"ל דפליגי באכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על הראשון כו', איכא למימר דרבא כשהפריש ולא הביא קאמר דקצירה גוררת קצירה ומוקי הפלוגתא דר"י ור"ל דהפרשות מחלקות ואיהו דאמר כר"ל.
<h2>דף עב.</h2>
והא דאמר עולא למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה בעל ה' בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת, ופירש רבינו בה' העלמות שנודע לו בין כל אחת ואחת (ולמה) [ולמ"ד] בעי ידיעה בתחילה (כאשר) [באשם] חייב על כל אחת ואחת דידיעות מחלקות ואליבא דר' יוחנן. וקשיא למר הא דאמרינן בכריתות [ט'.] בעא מיניה ר' חנינא טרנאה מר' יוחנן הבא על [חמש] שפחות חרופות בהעלם אחת מהו כו' עד אמר ליה שפחה אחת אין גופין מחולקין, אלמא דלר' יוחנן ס"ל דה' העלמות בשפחה אחת אינו חייב אלא אחת. [מכל דבריו ניכר] (מכל דברו) [כל דבריו] (עיקר) כי בקי הוא בכל התלמוד ומשנתו שלימה שגורה לו בפיו כללו של דבר כל רז לא אנס ליה, והך בעיא דר' חנינא טרנאה איכא לאוקמה אליבא דר' טרפון דלא בעי ידיעה בתחילה, ור' יוחנן נמי אליבא דר' טרפון אהדר ליה ולדידיה לא ס"ל דהא קיי"ל כר' עקיבא מחבירו.
<h2>דף פ.</h2>
והא דאמר רבא בפרק המוציא יין [פ'.] הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך על פס ידו או על ציפורנו חייב כתיבתן היינו הנחתן. [ומקשין] ואמאי הא לא נחתן [והא מבעיא ליה בפ"ק דשבת [ה':] אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים] וקיימי בתיקו. ונראה לי התם הכי קא מבעיא ליה בתר עקירת כלי אזלי ולאו עקירה הוא דהא לא נח או בתר עקירת אגוז אזלי והויא עקירה דהא נח, אבל הכא כי מנח הדיו על פס ידו או על צפורנו הויא הנחה גמורה דחייב דידו של אדם חשובה כד' על ד' בין לענין עקירה בין להנחה בין מהלך בין עומד והדיו מונח הוא ואיהו דקא מסגי תותיה כדאמרינן (בגיטין) [בב"מ ט':] זרק לה גט לתוך קלתה ואמרי' קלתה מינח ניחא ואיהי דקא מסגיא תותיה. (ואיכא תימא) [ואבע"א] בתר דבעיא [בפרק קמא] הדר פשטה רבא (בפרק קמא) הכא דכי היכא דהכא אזלינן בתר הנחת הדיו ה"נ ניזול בתר עקירת האגוז וחייב.
<h2>דף קלו.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף קלח.</h2>
ותליית בגדים על גבי מנוד בשבת למחיצה בין אילו לאילו, נ"ל שהוא מותר דמחיצות עראי מותר לעשות בשבת. אבל אהל עראי אסור, דאמר ר' אמי אמר שמואל [שבת קל"ח.] וילון מותר לנטות ומותר לפורקו בשבת אבל כילת חתנים שיש בגגה טפח אסור אע"פ שהוא אהל עראי ואם פירס מקצת מערב שבת למחר מותח ומוסיף עליו לנטותה שמוסיפין על אהל עראי בשבת. ותו דכי אתא רב דימי [עירובין פ"ו:] פעם אחת שכחו ולא הביאו ס"ת למחר פרסו סדינין על גבי העמודים והביאו ומקשו פירסו מנא הוה להו כלומר מאין להם סדינין ברשות הרבים בשבת מי הוציאן לשם ומשני אלא מצאו סדינין פרוסין שהיו מערב שבת, עד כאן לא מקשו אלא מנא הוה להו אבל אי הוו התם שרי לפורסן בשבת.
